הפגיעה בזכויותיהן של המטפלות הסיעודיות הזרות מסוכנת לעובדים כולם

משבר הקורונה הציף אל פני השטח בעיות שונות במערכת הבריאות, ובהן – מצבם הקשה של עובדים בחלקים שונים של מערכת זו. אחד ממגזרי העובדים המנוצלים יותר ושקולם נשמע פחות במערכת הבריאות הוא עובדות הסיעוד הזרות.

כעת קיים במערכת הבריאות מחסור בכ-22 אלף עובדות סיעודיות, נוסף ל-55 אלף העובדות המועסקות בארץ. בשל כך נענה לאחרונה משרד הפנים לבקשת השרה לשוויון חברתי מירב כהן (יש עתיד) לבניית תוכנית שתאפשר להשאיר בארץ מספר מסוים של עובדים סיעודיים אשר אשרותיהם עמדו לפוג. זאת בניגוד לעמדתה העיקשת של שרת הפנים איילת שקד, שמאז מערכת הבחירות הציבה לעצמה כמטרה את הפגיעה בעובדים הזרים ומבקשת לסלק מהארץ רבים מהם ככל האפשר.

למרות ששתי השרות חלוקות באשר להשארת העובדים הזרים בארץ, הן תמימות דעים באשר לבעיה המרכזית הגורמת לדעתן למחסור בעובדות סיעודיות זרות: הן דורשות יותר מדי זכויות!

בראיון שקיימה השרה ל”שוויון” מירב כהן, היא טענה כי הבעיה היא שהעובדות הסיעודיות דורשות “זכויות מוגזמות” כמו שעות חופשיות, תוספות שכר למזון ולביגוד ויום חופשי בשבוע. זכויות עובדים בסיסיות אלה, להן זכאי כל עובד ישראלי, נראות לשרה לשוויון חברתי כדרישות מוגזמות אם הן באות מעובדת מהודו או מהפיליפינים!

שכר נמוך ושלילת זכויות

על רקע הוויכוח בין מצדדי גירוש העובדים לבין התומכים בנישולם מזכויות, חשוב להבין את מצבן הנוכחי של העובדות הזרות בתחום הסיעוד.

העובדות הסיעודיות הזרות מגיעות בעיקר ממדינות מזרח אסיה, ורובן בעלות השכלה אקדמית בסיעוד או בתחום רפואי אחר. הן מגיעות לשירות הסיעודי בארץ דרך חברות קבלן נצלניות. לא רק שחברות אלה אינן אחריות להגנת העובדת במקרה של אלימות מצד המעסיק (פגיעה בזכויות העובדת, התעמרות המשפחה במטפל וכיוצא בזה) – הן אף נוטלות לעצמן אחוז גבוה מהמשכורת החודשית של המטפל.

משכורת זו עצמה, חרף זעקות השרה לשוויון חברתי על הדרישות המופרזות של המטפלות, קרובה בדרך כלל לשכר המינימום בישראל ואינה עולה על 6,000 שקלים בחודש. מתוך משכורת זו על העובד הסיעודי לשלם לחברת הקבלן, לרכוש מזון, ביגוד ולממן נסיעות אישיות (שכן נסיעות יחד עם המטופל בתחבורה הציבורית הן על חשבון המטפל), ואת מה שנשאר לשלוח הביתה למשפחה שבמולדת.

בניגוד לעובד הישראלי שמשתכר שכר מינימום אך “זוכה” בזכויות בסיסיות כמו יום עבודה בן שמונה שעות, וכן שעות הפסקה וימי מנוחה, המטפל הסיעודי לא זכאי לכל אלה. לפני עשר שנים החריג בג”ץ את העובדים הסיעודיים מחוק שעות עבודה ומנוחה ואישר להעסיק מטפלות סיעודיות 24 שעות ביממה ו-7 ימים בשבוע. שעות חופשיות וימי מנוחה ניתנים בהתאם לנדיבותו של המעסיק, שבג”ץ קבע בפסק הדין כי עליו להתחשב במטפלות.

פסיקה זו משחררת את המדינה מאחריותה כלפי העובדות הזרות, תוך יצירת עימות בין המטפלים והמטופלים. במצב זה של ניצול, לעתים קרובות אין לקשיש המעסיק שליטה מלאה במעשיו, בשל דמנציה או ירידה קוגנטיבית. במקרים רבים התוצאה היא התעללות במטפלות הסיעודיות. כבר לפני עשור טענו מתנגדי הפסיקה כי מצב זה מסוכן, ועלול להוביל לירידת איכות הטיפול ולהתעמרות נגדית של המטפלות במטופלים.

נוסף על כך, אם יצא העובד לחופש של כמה שעות או ימים,  האחריות לבריאות המטופל היא על העובד. משום כך בוחרים מטפלים רבים “לוותר” על זכותם לשעות חופש ונאלצים להישאר עם המטופל 24/7.

גם במקומות עבודה מוסדרים יותר כמו בתי אבות ודיור מוגן נמצאות המטפלות בתחום האפור, שכן הן אינן מועסקות בידי המוסדות אלא ישירות בידי הדיירים, ולכן זכויותיהן אינן באחריות המוסד. עם זאת, האחרון מטיל עליהן הגבלות ודרישות רבות כמו הגבלות יציאה ודרישת נוכחות.

אינטרס משותף לעובדים ישראלים ולזרים

במאבק בין הפשיזם של איילת שקד שרוצה להיפטר מהעובדים הזרים, לבין הקפיטליזם של מירב כהן שרואה בהן עבדים ללא זכויות – ניצח הפעם הקפיטליזם. דריסת הזכויות של העובדות ממשיכה. אך החרגת העובדות הסיעודיות מחוקי העבודה והפגיעה בזכויותיהן מסוכנות למעמד העובדים הישראלי כולו, שכן הן עלולות לשמש תקדים לפגיעה בכלל עובדי מערכת הבריאות שהצורך בעבודתם, בדומה לטיפול הסיעודי, קיים 24 שעות ביממה.

רק במאבק משותף של מעמד העובדים כולו נגד מערכת הניצול ונגד השיטה הקפיטליסטית, שמחפשת תמיד כיצד לסחוט עוד רווחים מהעובד, נוכל לעצור את הכוחות שמשסים קבוצות עובדים אלה באלה ולשפר את מצבם של העובדים כולם.